בהיעדר עדויות היסטוריות מוצקות כמו תמונות, מסמכים, שרידים, נוצרת האפשרות להאדרה של העבר ומתחיל לנבוט מיתוס. סיפורים חסרי תיעוד מבוססים על זיכרון, והוא יכול לתעתע, להכחיש, להעצים, לגמד או לטשטש. אך האם חוסר בתיעוד מספיק כדי לייצר מיתוס?
בפוסט הקודם מצוטטת הדוקומנטריסטית נעמי קפלינסקי: "...תורידי את המילים נאמנה לעובדות. אנשים מספרים סיפורים, ממציאים, מדמיינים כל הזמן. אוסף של סיפורים בונה את מה שאנו קוראים היסטוריה...". האם אנחנו באמת ממציאים? להאשמה הכבדה הזו יש נסיבות מקלות.
נקודת המבט - כל חיי זכרתי את שלוש מדרגות האבן הענקיות בכניסה לחצר הרחבה בבית סבי, ובראשי הדהד הקול המתכתי של דריכת הרגל על לוח הפח בתחתית המדרגות. כשבגרתי וביקרתי במקום גיליתי מדרגות קטנות וצרות וחצרונת ששימשה מבואה. חבר ילדותי סיפר שברחבת בית סבתו היתה מזרקת מים מפוארת. כשחזר למקום אחרי שנות היעדרות ממושכות הופתע שהמזרקה איננה יותר מבריכת נוי צנועה שהיה נהוג לקשט בה כניסות לבתים. אם לא היינו חוזרים למחוזות ילדותינו כך היו מתקבעים הזיכרונות שלנו וכך היינו ממשיכים לספר אותם לילדינו וילדי ילדינו. מנקודת המבט שלנו אז כילדים.
החוויה הרגשית- שני אחים שגדלו באותה משפחה, לאותם הורים, חלקו אותו חדר ילדים וחוויות משפחתיות, יכולים לספר על אירוע משותף בצורה שונה לחלוטין הנגזרת מהחוויה הרגשית של כל אחד מהם אז, או מהחוויה הרגשית שלהם בהווה. כל אחד מהם יטען בתוקף לנכונות הגרסה שלו, ושניהם כנראה צודקים.
הפרשנות האישית – עם השנים נוספת פרשנות אישית שלנו לאירועי העבר. האופן שבו אנו מבינים את העבר מהמקום בו אנו נמצאים הוא דינאמי ומשפיע על אופן הסיפור. לו היינו מספרים אותו סמוך לזמן ההתרחשות הוא היה נשמע שונה.
צורך אישי – באחד הפוסטים הקודמים,(סיפור על אמא חדשה) מתארת אימי ז"ל את מפגשה הראשון עם אמה החדשה. היינו מצפים לשמוע על המפגש הראשון של יתומה בת 5 עם אם חורגת כחוויה מאיימת. אולם ממרום גילה היא מתארת אותו באופן חיובי ורומנטי משהו.
שני הסיפורים, הן על ילדותה של אימי והן על העבר המפואר של משפחת נגלר מהפוסט הקודם, הם ביטוי לצורך רגשי בסיפור מעצים.
בסופו של דבר, בעצם כל סיפור עבר שלנו, בין אם הוא מתועד ובין אם לא, נטוע בחוויה רגשית, מסופר מנקודת מבט מסויימת, וזוכה לפרשנות אישית. כך נבנה הזיכרון וכך הוא מסופר הלאה.
"החיים אינם מה שחיינו, אלא מה שאנו זוכרים והאופן בו אנו זוכרים אותם כדי לספרם." (מיוחס לגבריאל גרסיה מרכס).
ההבנה הזאת היא שמובילה אותי כאשר אני ניגשת לכתוב את סיפורם של משפחה או של אדם, כפי שהם מספרים אותו. בניגוד להיסטוריון, המחפש את העדויות המוצקות, תמיד אעדיף לחבור לזיכרון של המספר וליצור הזדהות עם הסיפור שלו. ללא שיפוט.
מאחורי כל עץ משפחה מסתתרים סיפורים מרתקים. אל תתנו להם להישכח. ספרו לנו אותם. אנחנו נפיק עבורכם את ספר המשפחה שלכם.
לקביעת פגישה לא מחייבת התקשרו אלינו:
יעל - 054.3101053
אמיר - 054.2693953
או כתבו למייל
נונה הופכים זכרונות לספרים