למה לספר

חומר למחשבה. היה או לא היה?

​

"זה לא היה בדיוק ככה. אני זוכרת את זה אחרת"

נשמע לכם מוכר? גם אצלכם יש ויכוחים במשפחה? הזיכרון של מי במשפחה אותנטי יותר?

​

הסיטואציה מוכרת כמעט בכל משפחה המתיישבת לספר את זיכרונותיה. כמעט תמיד, מספר הגרסאות כמספר המספרים. למה? ואיך אני אמורה לספר אותם?

הזיכרונות המוקדמים שלנו אינם בנויים על עובדות ביוגרפיות מדויקות, אלא עוברים מעין "עריכה" המשקפת את המוטיבים ואת התמונות המרכזיות המאפיינים את חיינו העכשוויים. כל זיכרון מכיל עיוותים, הדגשים סובייקטיביים והשמטות והינו כעין "נקודת ציון" המתארת את נטייתנו לבחור פרשנות מסוימת.

​

למעשה, לכל אורך חיינו אנו מארגנים את הזיכרונות ביחס לעברנו. אנו משמרים פחות או יותר אותם חומרים, אולם בתהליך מתמשך חוזרים ומעצבים אותם באופן שמשנה את המשמעות שלהם, ויותר מכל את הפרספקטיבות שלנו כלפיהם. יש להבחין בין עברו של היחיד שהינו אוסף אירועים, לבין סיפור ההיסטוריה האישי, שהינו יצירה המשקפת את דרך הפרשנות האישית המעצבת את זיכרונותינו. במילים אחרות - הדרך שבה אנו בוחרים לספר את ההיסטוריה שלנו אינה בהכרח מראה של אוסף אירועי העבר.

​

ההסתכלות שלנו על אירועי העבר צבועה בסגנון האישי של חיינו בהווה. סיפורי העבר אותם אנו מספרים הינם שיקוף לדרך בה אנו מתבוננים היום על חיינו ומבינים אותם בדיעבד. כאשר הבנתנו או תפיסת עולמנו או הערכים שלנו משתנים, משתנה זיכרוננו בהתאם, וכך גם עברנו.

​

אחד המרכיבים המשפיעים ביותר על הפרשנות האישית הזאת ושצובע את אופן הסיפור שלנו, הוא איך האירוע או הזיכרון נטוע בחוויה הרגשית שלנו בעבר או בהווה.

​

ההבנה הזאת היא שמובילה אותי ומנחה אותי כאשר אני ניגשת לכתוב את סיפורה של משפחה או של אדם – כפי שהם מספרים אותו. בניגוד להיסטוריון, תמיד אעדיף לחבור לחוויה הרגשית של המספר ולהביא אותה לידי ביטוי בספר, להשתמש בה על מנת לקרב את הקורא ולגרום לו להזדהות עם מספר הסיפור.