אנוסי קפריסין. ככה קראתי לסבא וסבתא בחיבה. אותם פליטי שואה שבשבילם צרוף המילים "חוף מבטחים" רוקן מתוכן עוד בטרם הציבו את כף רגלם על קרקע יציבה.
בניגוד לכל היגיון וציפיה, אורות חיפה שהבהבו באופק מעל סיפון האניה שינו כיוון, הלכו והתרחקו. שוב נפלטו לגורל לא ברור במחנה מעצר בקפריסין. כל אחד וגורלו.
ראשון הגיע לאי סבא. אחרי מסע טלטלות לאורך שש שנים בהן עבר כמעט בכל תחנת תופת אפשרית, גרוש ממולדת, מחנה עבודה בכפייה, צעדת מוות, פרטיזנים, לא נותר בו כח לקוות. באי צרוב השמש, גילף לעצמו חליל רועים קטן, ישב וניגן. כל שנותר לו בימים אלה הצטמצם למספר לחנים ומנגינות דהויים שניסה לאחוז ולהשיב לחיים. לא הייתי מוסיקאי גדול, סיפר. אבל מה כבר היה לי לעשות. ניגנתי.
המנגינה תפסה את אוזנה של נערה שדופה, חיוורת, נטולת מבע, שהסתובבה במחנה. הוא נשמע לה מוכר. אתה בטח מאזור ...(אף פעם לא יכולתי לבטא את השם. לא משנה כמה פעמים סבא ניסה ללמד אותי.) סבא הנהן והמשיך לנגן. אולי במקרה הכרת את משפחת דויטש? יוסף, ברכה, שרה? הכרת?
ומי את בשבילם? שאל סבא.
אני – טובה, אחותם הקטנה.
החליל נשמט מידיו של סבא והוא לחש: טובה? אני יוסף!
שני אחים. ניגון אחד.
את סבתא הם כבר הכירו יחד, על סיפון אניה אחרת בדרך לפלשתינה.
#סיפורחיים #ספרים #ספרמשפחה #היסטוריהמשפחתית #ביוגרפיה #אוטוביוגרפיה #ספרזיכרון #אילןיוחסין #עץמשפחה #מתנהמקורית #מתנהמרגשת #מורשת #משפחה #נונה #ספר