זה לא הדבר הראשון שמשתפים בדייט הראשון. לקח לנו קצת זמן עד שהגענו לשם.
זה קרה ביום הזיכרון. אמי הדליקה נר נשמה. לזכר מי? שאל אותי. אחיה. דוד שלי. נהרג בירושלים במלחמת השחרור. בן 18. הדוד שלא זכיתי להכיר אבל קולו המרגש עדיין מתנגן בזיכרוננו מתקליט ויניל גדול 78 שהקליט באחת מחופשותיו מהצבא. "מדרה קירידה", אמא יקרה, בספרדית. התקליט לא שרד.
גם אצלנו השכול דפק בדלת, שיתף אותי. אחי. נפל בקרב מול הצבא המצרי בפלוג'ה באותה מלחמה. הייתי בן 10 כשנפרדנו. בקושי הספקנו להיות אחים. עם השנים הבנתי שהזיכרונות האישיים שלי ממנו נרקמו בעיקר מסיפורי המשפחה ומעט תמונות מצהיבות שנשארו. אני מנסה לדלות מהן פרטים בתקווה למלא את החסך הבלתי נסלח. אבל נתקל בקיר אטום. אפס זיכרונות. זה כואב.
אתמול בערב, אחרי הצפירה, הוא שוב ישב מכונס בתוך עצמו, מנסה לחנוק דמעות. "אני מקנא באנשים שזוכרים". לפני דקות ספורות עמדנו יחד זה לצד זו בצפירה השנייה, חולקים "אין זיכרון". לפעמים כל שנשאר זה תמונה או קול מתנגן.
ביום הזיכרון נונה מתייחדים עם זכר הנופלים