לפני מספר ימים נתקלתי בצילומים של רקדניות בורלסק מסביבות 1890. מיד צף בזכרוני הסיפור ששמעתי מאמי על אהבתה וכשרונה לריקוד שקבע את מסלול חייה.
וכך סיפרה לי:
התקופה – תחילת שנות הארבעים בפלשתינה, ימי המנדט הבריטי, האזור סוער.
מתיישבים חדשים שהגיעו לכאן ממקומות שונים בעולם, מי מתוך אידיאולוגיה ולהט ומי מתוך חוסר ברירה, מנסים למצוא את מקומם לצד ערבים ויהודים בני המקום מזה דורות רבים. הרגשת מתח תמידית באוויר. יותר מכל ריכוזי האוכלוסיה – ירושלים העיר בה נולדנו, גדלנו וחיינו בלטה בתערובת הססגונית של טעמים, ריחות, צבעים, מסורות, לשונות, וסגנונות חיים שאיך שהוא התמזגו זה בזה באופן מופלא ומסתורי. אצל רובנו, עמוק בפנים, מתחת לפני השטח, הצבע השולט היה ללא ספק – חוסר בסיסי תמידי באמצעים. חיים מהיד אל הפה, מיום אחד למישנהו, חולמים על מזל ומקווים לעתיד טוב יותר. כמרבית הילדים בירושלים נאלצנו להטות שכם בפרנסת המשפחה ולשלב לימודים ועבודה מגיל צעיר מאד.
כשבגרתי מעט העדפתי עבודה כנערת או פר אצל משפחות מבוססות שידם היתה משגת להעסיק מטפלות מסביב לשעון. כך הבטחתי לעצמי אוכל ביתי משופר וחדר פרטי כחלק מתנאי ההעסקה והצלחתי ללמוד 3 פעמים בשבוע בלימודי ערב. המפלט הגדול עבורי היה תנועת הנוער. מספר פעמים בשבוע נפגשנו לפעולות משותפות וציפינו במיוחד לערבי הריקודים במוצאי שבת. הריקודים נתנו טעם ושינו את חיי. כרקדנית טובה חוזרתי על ידי הבנים שהתחרו על תורם לרקוד איתי. "מלכת הריקודים" קראו לי. לא אכחיש כי נהניתי מתשומת הלב, אבל האמת שתמיד ציפיתי לרקדן הטוב מכולם, אותו נער שחור העיניים שנהג להצטרף אלינו מדי פעם ורק במוצאי שבת. הוא היה רקדן מעולה ונלחם על תשומת ליבי מול דויד בן הזוג הקבוע שלי לריקודים.
שמו היה בנימין. כולם קראו לו בני. דייטים חופשיים עם בנים היו איסור מוחלט ונאלצנו להיות מאד יצירתיים על מנת למצוא לעצמנו מקומות ודרכים להיפגש. במיוחד התחבבו עלינו טיולי אופניים מסביב לעיר: בני מדווש ואני יושבת על הרמה. היינו מאוהבים ומאושרים אל לא לזמן רב. במלואת לבני 18 הוא עבר לנתניה עיר היהלומים בעקבות הצעת עבודה מפתה. במשך שנתיים נאלצנו להסתפק במפגשים חטופים כאשר הגיע לבקר את הוריו ומשפחתו בירושלים או כשאני הצלחתי לחמוק ליום שלם לתל אביב.
בשנת 1946 כשגם אני הגעתי לגיל המיוחל 18 התחתנו ועברנו שנינו לתל אביב. שכרנו חדר פצפון במלון קטן והתחלנו לתכנן את חיינו המשותפים. היתה זו שנה מאתגרת אך זוהרת. אהבנו כל אחד מ 365 ימי השנה. חיינו בצמצום אך לא פספסנו שום הזדמנות לצאת לרקוד. גם כשהריתי רקדנו ורקדנו כל הדרך עד אותו לילה שהובהלתי לחדר הלידה הישר מרחבת הריקודים בחתונתם של גיסי וגיסתי האהובים. ביתנו הבכורה נולדה.
בתמונה: רקדנית הבורלסק לואיז מונטגיו. צולם בסטודיו הפוורט׳ סלבריטי 1890
Image: ©Ohio State University. Jerome Lawrence and Robert E. Lee Theatre Research Institute
אל תתנו להיסטוריה המשפחתית שלכם להיעלם
הגיע הזמן לכתוב את ספר המשפחה שלכם
בכל משפחה חבויים זיכרונות וסיפורים שמחכים לצאת לאור. שתפו אותנו ויחד נהפוך אותם לספר. ספר המשפחה שלכם.
נונה. הופכים זכרונות לספרים
לקביעת פגישה לא מחייבת התקשרו אלינו:
יעל - 054.3101053
אמיר - 054.2693953
או כתבו למייל