top of page

פרידה מאבא

מספר דקות שנראו כמו נצח בחייו של ילד בן 5, ניצול שואה, מתוארות בחדות מצמררת שניה אחר שניה. זיכרון חד שלעולם לא יקהה המונצח בספרו שיצא לאור לקראת יום השואה.

נזכור. יום השואה אפריל ,2023, ספר משפחה, סיפור חיים, ביוגרפיה, נונה

‬29 ביוני‭ ‬

שש‭ ‬בבוקר‭.‬ התעוררנו‭ ‬בבהלה‭ ‬מדפיקות‭ ‬חזקות‭ ‬בחלון‭ ‬חדר‭ ‬השינה‭ ‬שלנו. ‬אני‭ ‬במיטה‭ ‬בין‭ ‬אבא‭ ‬בצד‭ ‬הקרוב‭ ‬לחלון‭ ‬לבין‭ ‬אימא‭ ‬בצד‭ ‬השני. הסתכלנו‭ ‬לעבר‭ ‬החלון‭ ‬שהיה‭ ‬מכוסה‭ ‬וילונות‭ ‬לבנים‭ ‬אטומים. שום‭ ‬דבר‭ ‬לא‭ ‬נשקף‭ ‬בעדם‭. ‬ההורים‭ ‬הביטו‭ ‬זה‭ ‬בזו‭ ‬כאילו‭ ‬קפאו‭ ‬על‭ ‬מקומם. מבטי‭ ‬נדד‭ ‬בין‭ ‬שניהם. מה‭ ‬עושים? הדפיקות‭ ‬התעצמו. נכנסנו‭ ‬להלם. לאחר‭ ‬שניות‭ ‬ארוכות‭ ‬נשמע‭ ‬קול‭ ‬אישה‭ : "‬גב׳ ‬פולבר, גב׳ פולבר, ‬נא‭ ‬לפתוח‭ ‬את‭ ‬הדלת, הם‭ ‬באו‭ ‬לקחת‭ ‬אותו‭ ‬לעבודה״. ‬זיהינו‭ ‬את‭ ‬קולה‭ ‬של‭ ‬שכנתנו, גב׳ ג׳וליאן.

זה‭ ‬עתה‭ ‬ארבעה‭ ‬שוטרים‭ ‬דפקו‭ ‬על‭ ‬דלת‭ ‬ביתה‭ ‬והוציאו‭ ‬משם‭ ‬את‭ ‬בעלה‭ ‬ובנה‭ ‬בן‭ ‬השמונה‭ ‬עשרה‭ ‬לעבודת‭ ‬כפייה. מסתבר‭ ‬שרק‭ ‬דקות‭ ‬ספורות‭ ‬לפני‭ ‬כן‭ ‬חצו‭ ‬השוטרים‭ ‬את‭ ‬חצר‭ ‬הכניסה‭ ‬וחלפו‭ ‬על‭ ‬פני‭ ‬הדירה‭ ‬שלנו, בטוחים‭ ‬שאין‭ ‬נפש‭ ‬חיה‭ ‬מאחורי‭ ‬החלונות‭ ‬החשוכים‭ ‬והמשיכו‭ ‬לדלתה‭ ‬של‭ ‬ג‭’‬וליאן

‭"‬האם‭ ‬יש‭ ‬פה‭ ‬יהודים‭ ‬נוספים‭"? ‬ התעניינו‭ ‬השוטרים‭. ‬הגב‭' ‬ג‭'‬וליאן‭ ‬השיבה‭ ‬בחיוב, ‬ולדרישתם‭ ‬הובילה‭ ‬אותם‭ ‬לחלוננו‭. ‬

אימא‭ ‬הייתה‭ ‬הראשונה‭ ‬להתעשת‭״ .‬ארי‭ ", ‬פקדה‭ ‬על‭ ‬אבא‭״, ‬קודם‭ ‬כל‭ ‬נתלבש‭ ‬מהר.״ ‬שניהם‭ ‬קפצו‭ ‬מהמיטה‭ ‬והחלו‭ ‬להתלבש‭ ‬בזריזות. בדיוק‭ ‬כאשר‭ ‬אבא‭ ‬סיים‭ ‬לקשור‭ ‬את‭ ‬העניבה‭ ‬ולשלוח‭ ‬יד‭ ‬לכובע, נשמעו‭ ‬חריקות‭ ‬פריצת‭ ‬דלת‭ ‬הכניסה‭ ‬מכיוון‭ ‬החצר‭ ‬ואיתן‭ ‬קולות‭ ‬ריצה‭ ‬לאורך‭ ‬הפרוזדור. אבא‭ ‬הספיק‭ ‬להגיע‭ ‬למטבח‭ ‬ונתקל‭ ‬בשוטר‭ ‬מכוון‭ ‬אקדח‭ ‬לראשו‭. ‬

Mai Jidane mai, dece nu ai deschis usa imediat cand eu am batut la usa? ai jidane mai, eu te omor acum.

‭"‬יהודון‭, ‬יהודון, מדוע‭ ‬לא‭ ‬פתחת‭ ‬את‭ ‬הדלת‭ ‬כשדפקתי‭? ‬יהודון, יהודון, אני‭ ‬הורג‭ ‬אותך‭ ‬עכשיו‭". ‬

אבא‭ ‬שלף‭ ‬את‭ ‬הכרטיס‭ ‬שהחזיק‭ ‬בכיס‭ ‬החיצוני‭ ‬של‭ ‬הז‭'‬קט‭״ .‬כרטיס‭ ‬חופשי״ ‬אותו‭ ‬קיבל‭ ‬שבוע‭ ‬לפני‭ ‬כן‭ ‬בהוראת‭ ‬המשטרה‭ ‬שחייבה‭ ‬את‭ ‬כל‭ ‬היהודים‭ ‬להתפקד. רבים‭ ‬לא‭ ‬צייתו‭ ‬להוראה‭ ‬בחשד‭ ‬שמדובר‭ ‬במלכודת. אבא‭ ‬כאזרח‭ ‬טוב‭ ‬התייצב‭ ‬במשטרה‭ ‬ונרשם. השוטר‭ ‬הסתכל‭ ‬בבוז‭ ‬בכרטיס, קרע‭ ‬אותו‭ ‬לגזרים‭ ‬וזרק‭ ‬אותם‭ ‬לרצפה״.‬ אין‭ ‬כל‭ ‬ערך‭ ‬לכרטיס‭ ‬הזה,״ אמר‭ ‬השוטר. הוא‭ ‬לא‭ ‬ידע‭ ‬שבכיסיו‭ ‬הפנימיים‭ ‬של‭ ‬הז‭'‬קט‭ ‬אבא‭ ‬שמר‭ ‬את‭ ‬שאר‭ ‬המסמכים‭ ‬האישיים‭ ‬שלו‭. ‬בבוא‭ ‬היום‭ ‬הם‭ ‬יעזרו‭ ‬לי‭ ‬להתחקות‭ ‬אחרי‭ ‬שעותיו‭ ‬האחרונות‭, ‬או‭ ‬שמא‭ ‬לבלבל‭ ‬אותי‭. ‬


ברגע‭ ‬זה‭ ‬אימא‭ ‬פתחה‭ ‬בצרחות‭ ‬אימים‭. ‬

‭"‬אל‭ ‬תהרוג‭ ‬אותו, אל‭ ‬תהרוג‭ ‬אות, יש‭ ‬לי‭ ‬ילד‭ ‬קטן‭ ‬במיטה‭". ‬

הייתי‭ ‬בן‭ ‬חמש. הרגשתי‭ ‬כמו‭ ‬חיה‭ ‬מבוהלת. נעמדתי‭ ‬על‭ ‬ארבע‭ ‬והסתכלתי‭ ‬בסקרנות‭ ‬על‭ ‬המתרחש‭. ‬הצעקות‭ ‬של‭ ‬אימא‭ ‬הזניקו‭ ‬למטבח‭ ‬שלושה‭ ‬שוטרים‭ ‬נוספים. שחיכו‭ ‬עד‭ ‬אז‭ ‬בחוץ‭.‬

השוטר‭ ‬הסתכל‭ ‬על‭ ‬אימא‭ ‬והרים‭ ‬את‭ ‬קולו‭:‬

‭"‬יהודונת‭, ‬גם‭ ‬אתם‭ ‬באים‭ ‬איתנו‭".‬

פחד‭ ‬בל‭ ‬יתואר‭ ‬שיתק‭ ‬אותי. הרגשתי‭ ‬שאם‭ ‬אצא‭ ‬מהמיטה‭ ‬החמה‭ ‬הזו, אף‭ ‬פעם‭ ‬לא‭ ‬אחזור‭ ‬אליה‭.‬

אימא‭ ‬המשיכה‭ ‬בניסיונות‭ ‬השידול‭:‬

‭"‬אתן‭ ‬לך‭ ‬כסף‭. ‬תשאיר‭ ‬אותנו‭ ‬פה‭".‬

באותו‭ ‬רגע‭ ‬הבנתי‭ ‬שאישאר‭ ‬בחיים‭. ‬

‭"‬כמה‭ ‬כסף‭"? ‬שאל‭ ‬השוטר‭.‬

אימא‭ ‬פנתה‭ ‬לארון‭, ‬פתחה‭ ‬את‭ ‬הדלת‭ ‬והושיטה‭ ‬לו‭ ‬אלף‭ ‬לאי‭. ‬

‭"‬לא‭ ‬מספיק‭", ‬אמר‭ ‬השוטר‭ ‬והמשיך‭ ‬לנופף‭ ‬באקדח‭. ‬

אבא‭ ‬התערב‭: "‬אתן‭ ‬לך‭ ‬כסף‭ ‬נוסף‭, ‬רק‭ ‬תניח‭ ‬להם‭".‬

אימא‭ ‬הוציאה‭ ‬מהארון‭ ‬את‭ ‬יתרת‭ ‬הכסף‭ ‬ואמרה‭: ‬

‭"‬זהו‭. ‬אין‭ ‬לי‭ ‬יותר‭". ‬

השוטר‭ ‬לקח‭ ‬את‭ ‬הכסף‭. "‬יהודונת‭, ‬את‭ ‬והילד‭ ‬נשארים‭ ‬פה‭, ‬ואתה‭ ‬יהודון‭, ‬ בוא‭ ‬איתנו‭."‬


הבטתי‭ ‬באבא‭ ‬שעמד‭ ‬מאוים‭ ‬מול‭ ‬שוטר‭ ‬גבוה‭ ‬מאד. הייתי‭ ‬מבועת‭. ‬ידעתי‭ ‬שאבא‭ ‬שלי‭ ‬הולך‭ ‬ואני‭ ‬לא‭ ‬אראה‭ ‬אותו‭ ‬יותר‭. ‬שלושת‭ ‬חיילי‭ ‬התגבור‭ ‬התחילו‭ ‬לצאת‭, ‬אבא‭ ‬בעקבותיהם, ואחריו‭ ‬הז‭'‬נדרם‭ ‬ואקדחו. חמישתם‭ ‬פוסעים‭ ‬לאורך‭ ‬המסדרון‭. ‬אימא‭ ‬רצה‭ ‬אחריהם‭ ‬ממאנת‭ ‬להשלים‭ ‬עם‭ ‬מה‭ ‬שהתרחש‭ ‬ברגעים‭ ‬אלה. אבא‭ ‬הגיע‭ ‬לדלת, נעצר‭, ‬הפנה‭ ‬את‭ ‬ראשו‭ ‬לאחור‭ ‬והביט‭ ‬ממושכות‭ ‬עמוק‭ ‬לתוך‭ ‬עינייה. המבט‭ ‬הזה‭ ‬נצרב‭ ‬בזיכרונה‭ ‬לעד‭. ‬היא‭ ‬חזרה‭ ‬וסיפרה‭ ‬לי‭ ‬עליו‭ ‬מספר‭ ‬פעמים‭ ‬לאורך‭ ‬החיים. המבט‭ ‬אותו‭ ‬לא‭ ‬שכחה‭ ‬לעולם‭ ‬מאז‭ ‬היום‭ ‬השחור‭ ‬שהביא‭ ‬לסיומן‭ ‬שבע‭ ‬שנים‭ ‬טובות‭ ‬עם‭ ‬אבא‭. ‬


ספרי הזיכרונות של הניצולים מלאים בסיפורים שמסרבים לשקוט. קולם מתפרץ מבין הדפים ומבקשים להישמע שוב ושוב. הפעם זה קולו של דני.

 

נונה – הופכים זיכרונות לספרים.



0 תגובות

Kommentare


bottom of page